077-701-7000
טלפנו לשיחת יעוץ ללא תשלום
האם האדם נועד לקיים קשר זוגי ארוך טווח ?
האם זה נכון לזרוע שלנו להיות מחוברת לגוף? אפשר לבדוק את זה בהליך פשוט מאוד – קוראים לו כריתת יד. מתוצאות הפעולה נוכל לדעת, לפחות במידה מסוימת, עד כמה היד הייתה במקומה קודם לכן - ממידת הכאב, מסכנת החיים, מאי היכולת לפעול לאחר הכריתה ללא יד.
באותו אופן, אם נרצה לדעת על עד כמה נכון לשני בני זוג להיות מחוברים, נוכל להפריד אותם ולראות מה קורה. הליך כואב שעושים 27% מהזוגות הנישאים בישראל. התשובה: חורבן, מלחמת דם, נקמה וכאב רגשי. הכאב באובדן בן זוג לעיתים כואב הרבה יותר מכריתת יד.
יש הטוענים כי אפשר לחיות תקופה עם בן זוג, אח"כ עם בן זוג אחר וכך הלאה. אחרים טוענים כי עצם העובדה שכל כך הרבה זוגות נפרדים מעידה בפני עצמה כי כך צריכים הדברים להיות. אלה וגם אלה הם טיעונים המנסים "להלביש" למציאות כואבת טענות שגויות בתכלית.
כידוע, העובדה שרבים טועים לא אומר שכולם צריכים לטעות. כשטייסי קרב מאבדים שליטה על המטוס הם נוטשים וצונחים ממנו. זה לא אומר שמטרת הטיסה הייתה נטישה. כן, זה אולי נכון לנטוש זוגיות שעומדת להתרסק, אבל אל לנו להסיק מהפרידות הרבות בימנו כי פרידה היא דבר נכון לטיסת הזוגיות.
יתכן שלא צריך ראיות מתוחכמות על מנת להוכיח שבני אדם נועדו לחיות חיים שלמים ביחד, די לשאול חתן וכלה מה דעתם בנושא והם ישיבו ללא ספק כי לא יוכלו לתאר עולם ללא בן זוגם וכי הם נוצרו האחד לשנייה.
כאשר בני זוג מתחברים זה לזה בקשר רגשי עמוק נוצר ביניהם חיבור של ממש. החיבור הזה אינו פיזי - הוא חזק ממנו. זהו חיבור רוחני ורגשי שנוצר על ידי שיתוף, נשיאה בנטל המשותף, קיום חיים ביחד. משנוצר חיבור זה, אך טבעי הוא לבני הזוג להישאר יחד למשך כל תקופת החיים. שכן בכוחו של חיבור זה לתת כוח אדיר לכל אחד מהם, כוח שלא ישיגו לעולם ללא בן הזוג השני.
על חשיבות קשר ארוך טווח, של חיים שלמים מעידים גם הילדים. כל ילד מורכב חלקו מאימו וחלקו מאביו. כך למשל מראו של הילד דומה לשני ההורים, חצי מהגנים ניתנים על ידי האם וחצי על ידי האב. בתלמוד נרשם כי האב נותן את הלובן שבאדם (עצמות, גידים, צפורניים, מוח ולובן שבעין) והאם את האודם שבאדם (עור, בשר, שערות, והחלק השחור שבעין).
שילוב זה המתגבש בילד איננו פיזי בלבד. גם ברמה הרוחנית מוטבעים בו שני הוריו, אם בחיקוי התנהגויות של כל אחד מהם ואם באהבת שניהם.
כאשר נפרדים ההורים חש הילד כי במובן מסוים חלק אחד בו נפרד מחלק אחר שבו, בפן הפיזי והרוחני. תחושה זו מובילה ילדים לחוסר בטחון בקרובים להם ובעצמם לחשש מפרידות.
נזקים אלו בילדים ומנגד חוזקם הנפשי והפיזי של ילדים להורים בעלי זוגיות איתנה ופוריה הם אולי עדות נוספת לכך שכוונת הבריאה הייתה כי בני האדם יסגלו לעצמם קשר זוגי לכל אורך חייהם.
טעם אחר לקשר ארוך טווח הוא שכאשר קשר מנוהל נכון הוא הולך ומעמיק. סבי וסבתי הותירו בי רושם אדיר בעניין זה. הם עברו שלל תלאות בחייהם – באירופה של מלחמת העולם השנייה, בבריחתם לארץ, בקשיי יישוב המדינה, בעבודה מרובה, בקשיי לידה נוראיים ובמותה המוקדם של אמי – בתם היחידה - כל התלאות הללו קשרו ביניהם קשר שהלך והתחזק. שותפות גורלם רצוף המהמורות רק חיזקה אצלם את השותפות הזוגית שהייתה נחלתם.
הם חיו זה למען זה וכמו נעשו ליחידה אחת, לבשר אחד, אם תרצו. סבתי ישבה לצד סבי כששניהם כבר היו בני יותר משמונים שנה, טיפלה בו ונמצאה לידו לאורך רוב שעות היום מתוך בחירה שלמה. סבי לא היה יכול לקבל מאף אדם אחר את הטיפול, את ההבנה ואת ההערצה שסבתי העניקה לו. זכור לי איך היא הייתה מתלהבת ממנו ומהללת אותו לעתים קרובות, את כתב ידו ואת העובדה שמעולם לא ביקר אצל רופא שיניים. מעולם לא שמענו מסבתא מילות ביקורת על אודות סבא!
רמת החיבור שהם הגיעו אליה, עוצמת הנתינה, רגש השייכות והאהבה לא היו יכולים להתקבל בשום מערכת יחסים אחרת בחייהם. חודשים מספר לאחר מות סבי, סבתי מתה גם היא. לדעתי סבתי לא יכלה לשאת את הפירוד ממנו במותו.
לעומק כזה של קשר, ללא תנאי, אי אפשר להגיע בשנות זוגיות בודדות.
